שמאל-ימין-שמאל

לפני כמה שבועות קראתי מאמר מרתק של עמית עסיס שהתפרסם ב"הזמן הזה". המאמר של עמית גרם לי לחשוב כמה מחשבות שהקשר ביניהן למאמר המקורי די רופף.

העולם הזה יכול לפעמים להיות אלים, מפחיד וכאוטי.

כבר בגן הרבה ילדים רואים איך ילד אחד מתבריין או ממש מכה ילד אחד.

לדעתי יש שתי תגובות נפשיות בסיסיות בתגובה לאלימות הזאת: יש ילדים שכשהם פוחדים שיכו אותם הם מנסים לרוץ לגננת שתשמור עליהם ויש ילדים שמנסים להתגונן בעזרת מקל או בעזרת ילד גדול אחר.

ההבדל הזה בין שתי דרכי ההתמודדות יכול בעיניי להאיר הרבה מאד מההבדל הנפשי שבין ימין לשמאל, בשורות הבאות אני אנסה להמחיש את ההבדלים בין ילד שרץ לגננת לילד שרץ להתגונן.

כששני הילדים מתבגרים ומקבלים השפעה משמעותית יותר על העולם יש כאלה שרוצים לוודא שהרשויות תהיינה מספיק חזקות והוגנות להציל אותם ולהגן עליהם ויש כאלה שינסו לארגן את החיים שלהם כדי לוודא שהם לא יהיו חלשים: או שהם ינסו לוודא שהם יכולים להגן על עצמם לבד או שהם ינסו לחפש מישהו חזק שיגן עליהם.

הילדים שרצו לגננת מתאפיינים לדעתי במבנה נפשי של מצביעי שמאל: הם רוצים לסדר את החוקים ואת המדינה באופן שעושה כל מה שאפשר כדי שלא יקרו מצבים שבהם מישהו מנצל את הכח (הפיזי, הכלכלי או המשפטי) שלו כדי לטרוף מישהו אחר. הדבר שהכי מפחיד אותם הוא לראות מישהו מתעמר בחלש ממנו ואת הרשויות מתעלמות. הם חייבים שהצדק ייעשה וייראה.

מנהיגת שמאל סטריאוטיפית

לעומתם הילדים שרצו לחפש מקל או בן ברית יהפכו כנראה למצביעי ימין: הם או לא באמת סמכו על הגננת שהיא יכולה להגן עליהם מספיק, או שמראש היו חשדנים כלפיה (אולי היא יותר אוהבת את הילד המרביץ) או שאולי סתם לא מעניין אותה להגן עליהם. הם רוצים שיאפשרו להם להגן על עצמם והפחדים העיקריים שלהם הם שניים: או שמישהו/משהו יפריע להם לצבור כח, או לראות את נותן החסות שלהם נחלש. הם חייבים שיאפשרו להם להיות בצד החזק.

מנהיג ימין סטריאוטיפי

לכן עמדות שעל פני השטח לא אמורות להיות קשורות - הרבה פעמים בכל זאת באות ביחד. למשל, יש קורלציה מאד חזקה בין תמיכה במדיניות רווחה רחבה להתנגדות לנשיאת נשק.

אפשר לראות את זה עכשיו ביחסים בינלאומיים: כשפוטין פלש לאוקראינה אנשי שמאל מאד מאד רוצים לראות תגובה חד משמעית ונחרצת של "השוטר העולמי" שתכפה עליו לסגת. לעומתם, אנשי ימין רואים פה מאבק בלתי נמנע בין חזק לחלש וחושבים שזה טבעי שרוסיה תמנף את הכח הצבאי שלה כדי לקבל השפעה במרחב שחשוב לה.

ילדים שרצו לחפש את הילד החזק חייבים לראות את המנהיג שלהם חזק ונאמן לבני החסות שלו. לכן הרבה פעמים פוליטיקאים מהימין מדגישים כח או עושר בהתנהגות וברטוריקה שלהם: אלה דרכים לאותת למצביעים שלהם שהם ניחנו בתכונות של מנהיג: אומץ, חריצות, נאמנות, ומעל הכל כח. האתוס הימני הבסיסי הוא התגברות על מכשול או, עדיף, על יריב וניצחון מפואר ולכן מנהיגי ימין נוטים לצייר לעצמם תדמית של כאלה שהצליחו נגד כל הסיכויים (גם כשהמציאות לא היתה ממש כזאת).

ילדים שרצו לגננת חייבים לראות את המנהיג שלהם עוזר לחלשים. בגלל זה מנהיגי שמאל נוטים להדגיש את שיקול הדעת והאחריות שלהם, תכונות כמו נדיבות וחמלה מודגשות בקמפיין לא פעם יחד עם תמונות משפחתיות ליד הילדים והנכדים. מצביעי שמאל, ככלל, לא אוהבים שהמנהיגים שלהם עשירים מדי. הם חושדים שהכסף הוא תוצאה של ניצול או סתם תזכורת מצערת לכך שלמנהיג שלהם יש גם אינטרסים אישיים. הם רוצים מנהיגים מטפלון ולכן לא פעם נוטים להיות טהרנים ומתקשים להתפשר על מנהיג שהוא פחות ממושלם. האתוס השמאלי הבסיסי הוא עזרה לחלש ולכן מנהיגי שמאל נוטים לאמץ לעצמם תדמית של מגיני השכבות החלשות (גם כשבמציאות לא פעם ולא פעמיים הם רחוקים משם מאד).

עוד דוגמא למנהיגת שמאל

התיאור הנפשי הזה של מצביעי ימין ושמאל יכול גם להסביר למה מפלגות שמאל כל כך אוהבות הסכמים: הסכם, ובעיקר הסכם שלום, הוא הביטוי האולטימטיבי של פשרה. צורת יישוב סכסוך שבה שני הצדדים הסכימו להניח את האלימות בצד והצליחו לגשר על הפערים ביניהם בעזרת שיחה. הסכמים, ובעיקר עמידה בהם, נותנים למבנה הנפשי של אנשי שמאל את האמון שהכללים נשמרים, ושהעולם יותר בטוח.

המנגנון הנפשי הזה יכול גם לענות על שאלה שמטרידה אותי מאז שאני ילד: מה הקשר בין ימין/שמאל חברתי-כלכלי לבין ימין/שמאל מדיני? למה מפלגות שמאל גם בארץ וגם בעולם נוטות גם למדיניות יותר הסכמית מדינית וגם למדיניות יותר חברתית כלכלית. במילים אחרות וישראליות - מה בין חרות הניצית לליברלים הכלכליים?

התשובה לזה פשוטה: מי שהאתוס שלו הוא נצחון במאבק והתגברות על מכשולים ירצה גם להכריע בכח את האויב וגם חרויות כלכליות שיאפשרו לו להשען על עצמו ולא על הממשלה

מי שהאתוס שלו הוא יותר לחפש כללים ששומרים על כולם נוטה באופן טבעי יותר לחפש פתרונות של שלום, מוכן ליותר התערבות ממשלתית שתפגע בחזקים אם זה יגן על חלשים ובאופן כללי מחפש מחפש יותר פשרות ופחות מאבקים

יש להבדל הנפשי הזה הרבה השלכות אבל אני אתן עוד כמה:

• מפלגות שמאל נוטות יותר לשים בראשן נשים, שנתפסות כפחות כוחניות ויותר אימהיות ורחומות. בכלל מפלגות שמאל מתהדרות באג'נדה פמיניסטית שנתפסת כאמצעי לצדק בעוד שמפלגות ימין נוטות להדגיש ערכי משפחה שמרניים שבהן התפקיד של האבא הוא להגן על אשתו החלשה ממנו ועל ילדיו.
• מנהיגי ימין באים לא פעם מתחום העסקים/משפטים. תחומים שמדגישים את היכולת שלהם לצבור כח
• מנהיגי שמאל הרבה פעמים עמדו בראש עמותות חברתיות שהדגישו את האכפתיות שלהם כלפי עוול חברתי
• שמאלנים מאמינים שהפתרונות לפקקים/לזיהום אויר/לעוני וכו' יבואו מממשלה ריכוזית שתציע פתרונות הוגנים לכולם, ימנים מאמינים יותר שהסוד הוא חריצות ויוזמה שבאים מהשוק הפרטי

עוד דוגמא למנהיג ימין

גם את הויכוח סביב עסקת החטופים אפשר לראות באור הזה:

בעיני מצביעי שמאל מעל כל דבר אחר עומד הצדק לחטופים. החובה העיקרית היא כלפי אנשים שלא עשו רע לאיש ונחטפו מביתם על לא עוול בכפם. צדק. זה עומד מעל כמעט כל שיקול אחר.

בעיני מצביעי ימין החובה לחטופים כמובן גם עומדת גבוה בסדר העדיפויות אבל המבנה הנפשי הבסיסי שלהם יותר מתורגל בחישוב המחיר של אי הכרעת האויב או של הצגת חולשה כלפי כולם. זה לא פעם מתגבר על השיקול של החזרת החטופים

ועכשיו, אחרי שאני מקווה ששכנעתי אתכם שיש לי לפחות נקודה קטנה, אני אכנס לנושא אולי הכי שנוי במחלוקת:

מנהיגים נגד רשויות החוק

לפעמים החיבה של מצביעי ימין למנהיגים חזקים מגיעה לסלחנות כלפי קומבינות ואפילו הסתבכויות פה ושם עם החוק.

הם מבינים שלבריון של הכיתה מגיע יותר מאשר לאחרים. גם טראמפ וגם נתניהו נבחרו למרות שהוגשו נגדם כתבי אישום. שניהם הציגו את זה כמאבק שלהם בבריונות של מערכת משפטית מושחתת ושניהם נחושים להציג לבוחרים שלהם איך הם חזקים ומצליחים לנצח גם אותם. מצביעי ימין מוכנים לא פעם לאפשר למנהיגים שלהם להכניס רפורמות משפטיות שמחזקות את הדרג הנבחר על חשבון הרשות השופטת.

בעיני מצביעי הימין הפוליטיקאים הם הילד החזק בכיתה או בגן שאמור להגן עליהם מהכח של מערכת משפט מושחתת. הם סומכים יותר על פוליטיקאי שהם בחרו מאשר על שופט שהם חושדים שעלולים להיות לו אינטרסים משל עצמו

מצביעי שמאל, לעומתם, רואים במערכת המשפט את המודל הבסיסי של רשות אובייקטיבית ונטולת אינטרסים שאמורה להגן על החלשים. בעיניהם מערכות החוק מייצגות את הכללים, את הצדק ואת הסדר שמגן על כולם ולכן הם מרגישים מאד מאוימים כשמחלישים את המערכות שאמורות לשמור על הכללים ועל הצדק. הם מוכנים לא פעם לעצום עין ולסלוח להחלטות שרירותיות או אפילו דרקוניות של המערכת המשפטית כי בעיניהם הפחד האמיתי הוא עולם שבו אין מי שישמור על הכללים. כללים, אפילו כשהם מעיקים, הם בעיניהם הבסיס לבטחון בעולם

כשמנהיג מצליח לכופף את המערכת המשפטית זה נראה בעיניהם כמו גן שבו הילד האלים כל כך בריון שהוא מכה אפילו את הגננת

לסיכום

יש משהו מאד מקטין ומצמצם בלתלות הגות שלמה ומנומקת של אנשים רציניים רק במבנה נפשי ובסיפורי ילדות מומצאים.

אני הראשון להודות שגם הפוסט הזה שכתבתי לוקה בפשטנות אבל למרות הפשטנות אני בכל זאת חושב שיש פה גרעין של אמת